מרכז אור

אתם מכירים את ההרגשה הזו, כשאתם נכנסים למקום מסוים ופתאום הריכוז שלכם גבוה במיוחד? שאלות שהטרידו כל השבוע מתבררות לפתע ותשובות עולות לכם ללא עוררין וללא התלבטות?
או שפתאום אתם חשים אהבה גדולה לכל מי שנמצא בחדר, כך סתם וללא סיבה נראית לעין?
או סקרנות אינסופית שממלאת אתכם בשמחה אפילו שהחומר הנלמד הוא רק קצה קצהו של מה שיש עוד לדעת?

ובכן, אני מכירה את ההרגשות האלה. (ועוד כמה שלא תיארתי כאן עדיין) ואת כולן חוויתי במרכז אור בשנה האחרונה, מאז שהתחלתי ללמוד שם.
במרכז נלמדים קורסים שונים כמו דמיון מודרך ומהות הריפוי, נשימה לנשמה ואנטומיה בתנועה. אלה הם חלק מן הקורסים וכל אחד מהם מביא ידע שונה ומועבר על ידי מנחה שונה. אבל את כולם מאחד הלימוד החוויתי, הבלתי פורמאלי. בכולם יש למידה של התבוננות פנימית ואפשרות להתפתח. וכולם רואים את האדם הפרטי שבתוך המכלול.

התלמידים של המרכז הם בני כל הגילאים, בכל שלבי החיים וברמות מודעות שונות. הסיבות בגינן הם מגיעים למרכז שונות ועם זאת, ואולי בגלל זאת, ההפריה היא הדדית והלמידה מתרחשת רבות מתוך השיתוף בחוויות ובחיי המשתתפים.

ולסיום חוויה אישית: בשנים האחרונות, מאז נולדו בנותיי אני איתן בבית. הגדולה בת שש כמעט ובקרוב תלך לבית הספר (הפתוח). לפני שנולדו עבדתי בעבודות שונות עם תחושה לא ממצה ועם חוסר ודאות לגבי הכיוון והדרך המקצועיים שלי. לצד הכוונה להתחיל לטפל בדמיון מודרך (אחד מהקורסים שאני לומדת) אני מחפשת בימים אלו כיוון נוסף שאוכל להתפרנס ממנו ושאוכל להביא בו את יכולותיי לידי ביטוי. להבדיל משנים קודמות בהן הייתי בסיטואציה דומה אני מוצאת את עצמי הפעם מעשית מאוד. מצליחה לראות בבהירות את סדר העדיפויות הנדרש לצורך הוצאה לפועל של רעיונותיי, חוששת מאוד ועם זאת מזהה את הפחדים כדפוסים ישנים, כאלה שאפשר, לאחר התבוננות פנימית, להמשיך ולעבוד למרות קיומם. אני מביטה משתאה בעצמי החדשה הזו ומרגישה שזוהי רק ההתחלה, שיש עוד הרבה, אבל גם - שהצעד הזה הוא אולי קטן לאנושות אבל גדול, יציב ומביא הרבה אור בשבילי. זוהי תחילתה של ידידות מופלאה ביני לביני.