"ריפוי של אור" או איך התחלתי את דרכי כמרפאה ?

בשנת 1988 נולד בני הראשון, במשקל 4.200 ק"ג, בלידה טבעית. הלידה הייתה קשה ואני הייתי מאושרת. מצב זה נמשך מספר שעות. מיד לאחר מכן מצאתי את עצמי מתאבלת. התאבלתי על נעוריי שאבדו לי, על גופי שהיה מושלם ואיננו עוד, בעיקר על ההבנה שמרגע זה ואילך אינני עוד אדם חופשי, אני אמא. כך התחילו חודשים ארוכים של אומללות. היום אני יודעת שקוראים לזה "דיכאון שלאחר הלידה".

בהיותו בן 8 חודשים ואני עודני מניקה, זכור לי בבהירות רגע אחד בו הבנתי שאם לא אעשה משהו לטובת עצמי אני עשויה להשתגע. הרגשתי כלואה וחנוקה בתוך האימהות, למרות שתפקדתי בה למופת ואהבתי את התינוק שלי אהבה ללא סייג.

באחד הביקורים אצל הוריי בירושלים, ביקשתי עזרה מאימי. סיפרתי לה לראשונה איך אני חווה את האימהות. (לפני כן לא העזתי לספר לאיש איך אני מרגישה מאחר והרגשתי "לא בסדר" להרגיש כך...), ביקשתי מאימי החכמה שתייעץ לי למי עליי לפנות.

אימי סיפרה לי על דרך שהיא עצמה נעזרת בה ונקראת "ייעוץ הדדי להערכה מחדש". לא כל-כך הבנתי על מה מדובר אבל הייתי נואשת. יצרתי קשר והוזמנתי לפגישת מבוא. הדברים שנאמרו במפגש היו פשוטים ונשמעו לי הגיוניים, הרגשתי שמשהו טוב מחכה לי שם ונרשמתי לקורס קצר של 3 חודשים, קורס יסודות.

לראשונה במהלך האימהות שלי יכולתי לבכות מבלי להרגיש אומללה, לספר למישהו מה באמת עובר עליי ולקבל בתמורה תמיכה רגשית אמיתית וללא סייגים. לראשונה הרגשתי שאני "בסדר" בתור אם. בנוסף, למדתי כיצד עובדים ופועלים הדפוסים שלנו, מה מפעיל את רגשי האשמה, איך אפשר לרפא כאב רגשי ומה יוצר מצוקה.

אחרי הקורס הראשון בא הקורס השני ואחריו השלישי והרביעי. בתוך שנה הייתי אסיסטנטית בקורס יסודות ותוך פחות משנתיים נהייתי מורה בעצמי. למדתי, לימדתי ועסקתי בייעוץ הדדי במשך למעלה משמונה שנים. הנחתי קבוצות ובהמשך הנחתי גם סדנאות. עשיתי עבודת עומק על הדפוסים שלי והזדמן לי להקשיב ולייעץ לעשרות ומאות אנשים שונים, ממקומות שונים בארץ ובעולם. ייעצתי בעברית, אנגלית ואפילו בערבית. ייעצתי לנשים, גברים, בני נוער, ילדים ותינוקות. בדרך למדתי את הריפוי הרגשי על בוריו. נשלחתי לסדנאות וכנסים ברחבי העולם, למדתי הרבה ופגשתי פנים רבות של אלוהים. 

לאחר ש"חפרתי" עמוקות וארוכות בתוך הנפש, הגעתי למה שכיניתי בזמנו "שכבת האבן" שלי. הפורקן הרגשי כבר לא ריגש אותי, הגעתי להתמודד עם הדפוסים הכבדים ביותר של חיי (למשל הדפוס שאומר ש"אף אחד לא באמת יכול לעזור לי", יצר מצב בו אני לא מצפה כלל לעזרה, לא מבקשת עזרה, ואם מציעים לי - אני מסבירה ש"אין צורך...") . השכל שלי סרב להרפות, הוא עמד על המשמר ו"סידר" את כל מי שהתקרב. היועצים שלי עמדו חסרי אונים מול התחכום של הדפוסים שלי.

יום אחד, כאשר שיתפתי בתחושותיי חברה שהחלה ללמוד את שיטת גרינברג, היא הציעה לי לבוא לאבחון בכף הרגל אצל חברה שלה לספסל הלימודים. הסכמתי, מה יש לי להפסיד? המפגש היה טוב, אך לא היה לו המשך. שוב דיברו אל השכל שלי. מאחר והוא היווה את "שכבת האבן" לא קרה שום דבר חדש בחיי. מאוחר יותר הציעה לי חברתי לבוא אליה לתהליך במגע. הסכמתי.

מהפגישות הראשונות אני זוכרת בעיקר את ההתנגדויות שלי. בתום הפגישה השלישית הבנתי שקורה משהו חדש, הגוף שלי הגיב באופן חדש. הרגשתי ש"עליתי" על משהו. העבודה במגע עקפה את ההגנות של המח. אחרי כעשרה מפגשים הבנתי שמצאתי את הכלי הבא שלי לעבודה פנימית: הגוף.

דברים שהיו עצורים ואצורים בי, כאלו שאפילו לא ידעתי על קיומם, ניעורו ונפתחו. הגוף שלי הפך להיות מוקד של תשומת לב, לאחר שנים של התעלמות ממנו.

יום בהיר אחד בשנת 1995, ידעתי בבהירות שאני רוצה ללמוד את העבודה הזו. החלטתי שאני רוצה להיות מטפלת. התפטרתי מעבודתי (עבדתי בעסק המשפחתי שלנו), לקול מחאתו של בן זוגי ופניתי ללימודי שיטת גרינברג.

לא היה לי קל שם. השיטה אינה מכוונת אל הפן הרגשי שהיה הכלי הראשון שלי. המגע בגוף שהיה מרגש ופתח בפניי עולמות חדשים, נחווה לי לעיתים פולשני וגס. ההתנסות במהלך שנות הלימוד כללה בין היתר חשיפה גדולה, רגשית ופיזית, הרבה מסיכות נקרעו שם מעליי. הלמידה עברה לא פעם גם דרך כאב פיזי, רגשי ולעיתים אף חוויתי השפלה. (השפלה זו תמיד חוויה של האגו). למרות שלא אהבתי את הכאב וההשפלה, אהבתי את מה שהלימודים חוללו בחיי. המורים שלי לא "קנו" את הדפוסים שלי ולא ויתרו לי, העבודה עקפה את השכל. משהו טוב קרה לי. די מהר התחלתי לעבוד בשיטה עם אנשים. מצאתי בזה סיפוק רב.

באחת משיחותיי עם בן זוגי הוא שאל אותי על השיטה שאני לומדת וביקש להבין האם אני רואה את עצמי בעתיד עובדת כמטפלת בשיטה זו. איני יודעת אם הייתה לי הבהירות הזו גם קודם לכן, אך באותו הרגע התשובה שלי הייתה בהירה כאילו מישהו הכין אותה מראש לשיחה הזו.
השבתי לו שהשיטה מלמדת אותי הרבה, בעיקר על גוף ומגע. היא מלמדת אותי שיש משהו שהוא אני והוא לא המח שלי, היא מלמדת אותי להרפות ולהיות רכה וגמישה. היא גם מלמדת אותי להשתמש בכח שלי. ובעיקר – מזיזה אותי ממקומי. הסברתי לו שאני לומדת את השיטה בידיעה שאעבוד בה זמן מה, אבל בהמשך אצטרך למצוא את הדבר הבא. זו לא תהיה הדרך בה אעבוד כל חיי.

"ומה הוא הדבר הבא?" שאל אישי היקר.
"אינני יודעת," השבתי "אבל ברור לי ששתי השיטות הן חלקים של השלם. בייעוץ הדדי למדתי את העבודה הרגשית, אך הם אינם בקיאים בידע הגוף. בגרינברג אני לומדת לעומק את ידע הגוף, המגע והתנועה, אך גם כאן חסר לי דבר מה... אני מרגישה כאילו יש בידיי שתי צלעות של משולש אחד ועדיין חסרה לי הצלע השלישית..."

"וכשתפגשי את הצלע השלישית...?" שאל האיש שלצידי,
"לאחר שאלמד את כל שלושת החלקים...?" עניתי "אצור את השיטה שלי. ואז אלמד אותה."

שלוש שנים ארוכות עברו מאותה השיחה עד שנפקחו לי העיניים הרוחניות. אם מישהו היה אומר לי לפני כן שהצלע השלישית תהיה עולם הרוח הייתי צוחקת לו בפנים. חגית של אותן שנים לא האמינה ברוחניות וב"שטויות" כגון אלו. מתקשרים נחשבו בעיניה כמאחזי עיניים. ידעתי שיש ידע בנומרולוגיה, באסטרולוגיה ובכירולוגיה, ואפילו למדתי חלק מתורות אלו, אך כל זה היה "מעוגן במציאות", במספרים, בעולם החומר. משהו שניתן להבין, לראות או למשש. זה היה ידע בעיניי ולא רוח.

בשנים הבאות למדתי בעיקר מההדרכה הרוחנית שלי*. כאשר נדרשה הדרכה ברמה הפיזית, ההדרכה הרוחנית שלי הפנתה אותי לאדם המתאים. למדתי הרבה על הרמות האנרגטיות, למדתי לעבוד עם תמציות פרחי באך, למדתי לעבוד עם גלגולים, עם דמיון מודרך, הילינג ורייקי, למדתי לתקשר, למדתי על עולמות ההדרכה ועל העולמות הבלתי נראים, למדתי על ההיסטוריה של כדור הארץ ועל המהות של הפלנטה שלנו. למדתי על גלגל החיים, לידה ומוות. למדתי על בחירה ועל שיעורים. למדתי על הידע הפנימי שלנו ועל ההבדל בינו לבין ידע חיצוני, למדתי מה האדמה מבקשת מאיתנו ומה תפקידנו כאן כבני אדם.

היו פעמים בהן סייעתי לאנשים בתהליכי הריפוי שלהם והתוצאות היו הרבה מעבר לציפיותיי הארציות, לא תמיד הבנתי למה אצל אדם אחד הריפוי מלא ואצל זולתו התהליך ארוך ומייגע. היו גם זמנים של ספק או כעס כלפי הרוח, גם מהם למדתי רבות. היום אני יודעת שכל אחד מקבל את מה שהוא מבקש באמת ושאני יכולה רק לסייע, הריפוי מגיע כשהקרקע בשלה.

עם השנים הבנתי שנוצרת כאן דרך עבודה. מאחר וכבר לא עסקתי ב"גרינברג" או ב"גלגולים" או בכל שיטה אחרת שתהווה שם עבור עבודתי, פניתי להדרכה הרוחנית שלי וביקשתי לקבל שם אותו אוכל להציג לאנשים ולרשום על כרטיסי הביקור שלי. השם שקיבלתי לעבודתי היה "ריפוי של אור".

שם הוא מהות. "ריפוי של אור" מבטא בצורה מדויקת את מהות העבודה שלמדתי לעשות ואשר אותה אני מלמדת.

"ריפוי של אור" היא דרך עבודה שנוצרה במהלך שנות עבודתי כמרפאה רוחנית. היא מורכבת מהידע שרכשתי על החלקים השונים המרכיבים את חיינו. העבודה עצמה נעשית מתוך הפרספקטיבה של רמת הנשמה, שהיא החלק הנסתר יותר וגם החלק הנצחי שלנו. הנשמה היא ה"קליינטית" בכל אחד מהתהליכים אותם אני מלווה, המודעות היא כלי העבודה העיקרי בתהליך. מטרת התהליך הוא לשרת את הנשמה ואת המסע שלה.

זה ההסבר הקצר והתמציתי, יהיו שיסתפקו בו. לאלו שלא - הסיפור המלא הובא כאן לפניכם.

אני מודה לכל המורים שפגשתי בדרך. לאלו שהיו לי מורים בידיעה ולאלו שהיו לי מורים ללא ידיעתם, לאלו בגוף ולאלו שהיו לי מורי רוח.

וכך אכן קורה.

חגית

*הדרכה רוחנית היא ישות אנרגטית המלווה את האדם ברובד שאינו פיזי במהלך כל חייו